ליצירת קשר

התקשרו: 03-6361775
או מלאו את הטופס הבא:
שם (*)
יש למלא שם ומשפחה.
טלפון (*)
יש למלא מספר טלפון
מייל (*)
יש למלא כתובת מייל.
פרטי ההודעה
הקלידו את המספר הבא הקלידו את המספר הבא
  
מספר לא ברור? נסו מספר חדש
יש למלא את המספר במידה והקוד אינו ברור לחצו בקישור למעלה לקבלת מספר חדש
התמחויות

התמחויות המשרד

כתובה הינה שטר חוב כלכלי הנחתם בשעת הנישואין.

קרא עוד...

תביעה עצמאית : תביעה של קטין (באמצעות אחד מהוריו), אשר בהסכם הגירושין אשר הסדיר את מזונותיו, לא נעשה דיון נפרד בעניינו ואז ההסכם אינו מחייב אותו. במקרה זה לכאורה, ביהמ"ש אינו כבול להסכם אשר נחתם בין הצדדים, והוא יבחן את צורכי הילדים במנותק מן ההסכם, על פי הצרכים המתוארים בתביעה העצמאית העומדת בפניו.

תביעה להגדלת מזונות: תביעה של קטין (באמצעות אחד מהוריו) אשר בהסכם הגירושין אשר הסדיר את מזונותיו התקיים דיון נפרד בעניינו, וההסכם מחייבו. במקרה זה, על הקטין להוכיח שינוי נסיבות מהותי, אשר בגינו, יפגע ביהמ"ש בעקרונות יסוד של המשפט – סופיות הדיון, והחובה לכבד הסכמים.

הסכמי שיפוי

מזונות אישה

מזונות ידועהבציבור

הלכת השיתוף

חוק יחסי ממון התשל"ג

1973 זכויות בן הזוג במקרקעין

זכויות בן הזוג בפשיטת רגל

הסכמי גירושין והסכמי טרום נישואין

סרבנות גט פיצויים נזיקיים למסורבות גט

תביעה להגדלה או הקטנה של מזונות, באופן עקרוני, מנוגדת לעקרון כיבוד הסכמים ועקרון סופיות הדיון. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי הסדר מזונות תקף יעשה באמצעות פסק דין למזונות או באמצעות הסכם אשר אושר בביהמ"ש וקיבל תוקף של פסק דין. בכל מקרה, הסדר מזונות זה מעוגן כאמור בהחלטה שיפוטית, ומכאן הבעייתיות בתביעה להגדלת מזונות.

מתי בכל זאת ביהמ"ש ידון בתביעה להגדלה או להקטנת מזונות? עקרון הוא, שילד אינו כפוף להסכם שנעשה בין הוריו, והסכמה עליה הגיעו ההורים בנוגע למזונות הילדים, אינה מונעת ממנו לתבוע להגדלת מזונות בהתאם לצרכיו. עם זאת, ביהמ"ש לא ימהר לפתוח הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין, אם קדם לו דיון בו נידונו צרכי הילדים וביהמ"ש שוכנע שהסדר המזונות הוגן ותואם את טובת הילדים. בפרשת רוט נפסק כי די בכך שעניין מזונות הילדים ידון לגופו במסגרת תביעת הגירושין ו/או אישור ההסכם, כדי שהילד יהיה מחוייב לו. זאת, גם אם לא הוגש בעניין זה הליך נפרד בשם הילדים, ובלבדהמשפט בחן כדבעי את ההסכם שנערך בין בני הזוג באספקלריה של טובת הילד.

הרציונאל מאחורי הגישה שהסכם בין ההורים כובל גם את הילדים מבוסס על כך:

"פסק דין, שניתן בהסכמה, אין לפותחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. מגמת היסוד היא האיזון בין שני אינטרסים, היינו בין אינטרס הסופיות של פסק הדין לבין האינטרס, שלא ישאר על כנו פסק דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות לבלתי צודקת לחלוטין".

כלומר, במצב בו ביהמ"ש דן בעניין מזונות הילדים, ואישר לאחר דיון זה הסכם גירושין המעגן את הסדר המזונות, ובכל זאת עולה כי הסדר זה גורם לחוסר צדק באופן בולט, אזי ידרש ביהמ"ש להסכם זה בשנית.

מכאן נובע, כי קל יותר יהיה לפתוח הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין, בו לא התקיים כלל דיון ספציפי בעניין מזונות הילדים. בכל מקרה, גישתו של ביהמ"ש היא טובת הילד, וזו עומדת לנגד עיניו עת בוחן הוא את האפשרות האם לדון או לאו בתביעה להגדלת מזונות.

במקרים בהם לא נערך הסכם בין הצדדים, ואילו מזונות הילדים הוסדרו הוכרע בפסק דין, פסק דין זה יחייב את הילד, באם יוכח כי ביהמ"ש קיים דיון לגופו של עניין בצרכי הילדים. במקרה כזה, רק הוכחה של שינוי נסיבות מהותי בצרכי הילד, יצדיק דיון בתביעה להגדלת מזונות.

ביהמ"ש יפרש הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין כאילו יש בו תנאי מכללא לפיו רשאי אחד הצדדים לבקש הקטנת מזונות במקרה חריג בו אדם אינו יכול להמשיך לזון את ילדיו (למשל נכות גמורה ופתאומית).

סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) קובע כי: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". כלומר, כאשר מדובר בהורה יהודי, יחול עליו ההסדר הקיים בדת היהודית בנוגע לתשלום מזונות ילדים. לפי הדין היהודי, מוטלת החובה העיקרית למזונות הילדים על האב. העל האב מוטלת חובה לסיפוק צריכהם ההכרחיים של הידלים. על האם מחוייבת במזונות רק מדין צדקה, כלומר זוהי חובת מזונות משנית, על פיה ניתן לחייבה במזונות ילידה, בתנאי שאין לה מקום אחר לפרנסה, או שאביהם אינו יכול לזון אותם, ואילו ידה משגת לשם כך. על שני ההורים עשויה להיות מוטלת חובה מדין צדקה למזונות ילדים שמעבר לצרכיהם ההכרחיים, אם להורים יש יכולת כספית מתאמינה. לעניין זה, שווה חובת האם לחובת האב.

הלכה למעשה, רובם המכריע של תביעות המזונות המוגשות לבתי המשפט לענייני משפחה, הינם כנגד אבות יהודים החייבים במזונות ילדיהם הקטינים על-פי דינם האישי. משמע אפוא, כי יש תחולה לסע' 3 (א) בלבד לחוק המזונות.

 

יוצא כי ברוב רובם של המקרים בבואם של בתי המשפט לדון בהשתת תשלום מזונות על אב יהודי למזונות ילדיו, על בית המשפט להחיל את הדין העברי ואותו בלבד. על-פי הדין העברי, וכפי שהתקבל בהלכה הפסוקה, אב יהודי חייב במזונות ילדיו הקטינים כפי שיפורט להלן:

 

מגיל 0-6 שנים - עד לגיל שש שנים החובה הינה אבסולוטית, והיא חלה אפילו יש לילד כדי להתפרנס מעצמו, ואפילו האב הינו מחוסר אמצעים: "חיוב זה לזון אותם עד שיהיו בני שש, אינו מוטל אלא על אביהם כל ימי חייו " וכלשון הרא"ש - "דכיוון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם"

 

מגיל 6-15 שנים - החובה הינה מעין אבסולוטית, אך כאן מדובר רק בילדים שאין להם אפשרות להתפרנס מעצמם. ההלכה היהודית התחדשה באמצעות התקנתן של תקנות המיוסדות ע"י מורי ההלכה המוסמכים לכך ובשנת תש"ד התקינה הרבנות הראשית תקנה לפיה חייב אדם במזונות ילדיו הקטינים עד הגיעם לגיל 15 . ובלשונה -

"

לחייב את האב בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש-עשרה שנה "

 

תקנת הרבנות אומצה ללא סייג ע"י בתי המשפט אשר נתנו לה פירוש מרחיב לפיו תכליתה הינו בהרחבת חיובו של אב במזונות ילדיו הקטינים עד לגיל 15 מעיקר הדין, היינו מבלי שים לב להכנסותיו והיקף נכסיו .

 

מגיל 15 - 18 שנים - חובת האב לזונם הינה מדין צדקה בלבד. הווי אומר, האב חייב לספק את צורכי ילדיו רק "כדי מחסורם", ורק אם ידו משגת והוא נחשב ל"אמיד".

 

אב יהודי חב במלוא צרכיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד לגיל 15, בצרכי הקטינים מעבר לצרכיהם ההכרחיים ישאו הורי הקטינים מכוח דיני הצדקה באופן יחסי ע"פ יכולתם הכלכלית . כך גם חבים ההורים בכלל צרכי הקטינים מגיל 15 ועד לגיל 18 מדין צדקה .יוסף, כי דיני הצדקה הוכרו כחלק מהדין האישי, והחובה הנובעת מהם חלה על האב והאם כאחד, שכן גם אשה חייבת על-פי המשפט העברי במצוות צדקה.

 

המשפט העברי לא מאזן בצורה שוויונית את חלוקת המזונות בין ההורים והכלל השולט במשפט העברי הוא שרק האב ולא האם חייב במזונות ילדיו. אין חולק, כי המשפט העברי והפסיקה שעל-פיו, אינם מאזנים, כיום, באופן שוויוני וצודק את חובת המזונות בין האב לאם. פרשנות דווקנית של הדין העברי באופן המטיל על האב לבדו את החובה האבסולוטית לשאת בצרכיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עלולה להביא לתוצאות קשות או בלתי סבירות, כך, כדוגמה, כאשר ברור שיכולותיו הכלכליות של האב דלות ביותר ומאידך האם הינה בעלת היכולת הכלכלית המשמעותית בתא המשפחתי - חיוב של האב במלוא הצרכים ההכרחיים של הקטין נראה לא הוגן ובלתי ראוי .

 

במצב החברתי הנוהג כיום, רוב הנשים עובדות ומרוויחות לא פחות מבעליהן. פעמים אף יותר ממנו. למרות זאת, עדיין חובת מזונות הילדים (מזונות הכרחיים ולא מזונות מדין צדקה), תחול על האב ולא על האם. בל נשכח, כי בעת שהטיל המשפט העברי את חובת המזונות על האב, תאם הדבר למצב החברתי שהיה נהוג באותה עת. האב הוא זה שזן ופרנס את ילדיו, כמו גם, את אשתו. לרוב האב היה המפרנס היחידי, או בעל ההכנסה העיקרית בבית. אולם, כאמור, אין זהו המצב כיום. עמד על כך כב' השופט שאול שוחט בפסק דינו המאלף בעניין כ.י. נ' כ.א.:

"הגם שהלכה זו אינה מאזנת באופן שוויוני וצודק בין חובת האב לבין חובת האם בסיפוק מזונות ילדיהם, עמדה היא במרבית המקרים במבחן התוצאה. כל עוד היה האב 'בעל המאה'; כל עוד היה האב המפרנס העיקרי של המשפחה; כל עוד האם 'עשתה לביתה פנימה' וגם אם עשתה מחוץ לביתה עשתה זאת בצמצום לעומת האב, התוצאה הסופית היתה צודקת גם אם לא תמיד מאוזנת ושוויונית ...".

 

הדין האישי החיל תקנה סוציאלית בעניין מזונות קטין, על רקע תנאים חברתיים - כלכליים של אותה תקופה בה הותקנה התקנה.

 

בעשורים האחרונים, נשים יוצאות לשוק העבודה והופכות מפרנסות שוות. הנתונים הסטטיסטיים מראים שאם בשנות ה-50 פחות מ- 25 % מקרב הנשים הנשואות השתתפו בכוח העבודה האזרחית, בשנות ה- 90 שיעור זה עלה ליותר מ- 50% מהנשים הנשואות, והאחוזים עוד עלו יותר בשנים האחרונות, אך בתי משפט רבים המשיכו ליישם את כללי המשפט העברי לפי המתכונת הישנה. במקרים רבים מאוד יישום לפי המתכונת הפשטנית של המשפט העברי מביא לתוצאה לא רצויה תוך התנגשות עם המציאות החדשה. במשפחה הממוצעת במדינת ישראל, שני ההורים עובדים מחוץ לבית, שניהם מרוויחים ושניהם משתתפים בפרנסת ילדיהם. אך מרגע שמתגרשים הם, כל נטל מזונות הילדים נופל על כתפי האב. בית משפט בבואו לאמוד את צרכי הקטינים בוחן אותם מתוך הנחה סמויה שהם מסופקים ע"י שני ההורים. אולם החיוב לספק מזונות אלה בתי המשפט מטילים כמעט באופן בלעדי על האב וזה בעקבות הגישה המופשטת לדיני מזונות קטינים במשפט העברי, אשר הפכה עם השנים למיטת סדום.

 

כדי להתגבר על קושי זה, הפסיקה עושה שימוש במספר פתרונות יצירתיים, על פיהם ניתן יהיה להחיל את חובת המזונות באופן שוויוני על האב והאב, וזאת מבלי לחרוג מהוראות הדין האישי. כך למשל, אחת השיטות היא לצמצם את המונח: "צרכים הכרחיים", כך שרק מס' מרכיבים מצומצם מאד במזונות הילדים חלים באופן מובהק רק על האב, וכל השאר יחולו על שני ההורים שווה בשווה.

 

שיטה נוספת בה נוקט בית המשפט על מנת ליישם גישה שוויונית יותר,היא הפחתה מהכנסתו הפנויה של האב את חיובו בצרכה המזונות הבסיסיים של הילדים באופן שאישה המשתכרת כמו הבעל נושאת בחלק גדול יותר מן הצרכים הנוספים, עד כדי שוויון בין האבל לאם בנטל הכולל של מזונות הילדים (צרכים הכרחיים וצרכים נוספים) שכל אחד מההורים משלם.

שיטה נוספת בה נוקט בית המשפט על מנת ליישם גישה שוויונית יותר,היא הפחתה מהכנסתו הפנויה של האב את חיובו בצרכה המזונות הבסיסיים של הילדים באופן שאישה המשתכרת כמו הבעל נושאת בחלק גדול יותר מן הצרכים הנוספים, עד כדי שוויון בין האבל לאם בנטל הכולל של מזונות הילדים (צרכים הכרחיים וצרכים נוספים) שכל אחד מההורים משלם

 

בכל מקרה, הנטייה כיום היא להתחשב בהכנסתם ויכולתם של שני ההורים, עת נפסקים מזונות ילדים, כשהקו המנחה הוא שוויון מהותי ולא פורמלי, כלומר התחשבות במכלול התנאים המאפשרים להורה להרוויח מחד, ולהתקיים בעצמו מאידך

סעיפים 4 ו5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) קובע את החיוב של סבים במזנות נכדיהם. סעיף 5 קובע את התנאים לחיוב זה. חובה זו תקום בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:
  • מצבם הכלכלי יאפשר את התקיימותם האישית גם לאחר תשלום דמי המזונות עבור הנכד.
  • אין הנכד מסוגל לפרנס את עצמו על ידי מציאת תעסוקה מכניסה אשר תספק את דמי קיומו.
  • הנכד אינו יכול לקבל את מזונותיו מאביו או ממקור הכנסה אחר (כגון ירושה או עיזבון).

 

פירושו של התנאי הראשון הוא כי אם לאותם סבא ו/או סבתא, יש די כסף כדי לספק את צרכיהם שלהם, של בן הזוג שלהם, או של ילדיו הקטינים של אותו בן זוג. למשל, אם לסבא נכסים רבים וחי חיי מותרות, מעבר למה שהוא זקוק לו באופן יומיומי, בהווה ובעתיד, אזי עומד הוא בתנאי מס' 1. לעומת זאת, אם הסב מתקיים אך בקושי מקצבת זקנה או שנאלץ לממן בן זוג או ילדים קטינים של אותו בן זוג, הרי שאין הוא עומד בתנאי זה ולרוב לא יחוייב במזונות.

פירושו של התנאי השני הוא כי לנכד אין אמצעי פרנסה אחר, כמו למשל הורה מפרנס באופן סביר (אף אם בדוחק), מזונות מידי המוסד לביטוח לאומי, ירושה, נכסים וכד'. כך למשל, אם הקטין מקבל מזונות מידי הביטוח הלאומי, אף אם לא את מלוא הסכום שנפסק לו בפסק הדין, לרוב, לא יהיה הוא זכאי למזונות סבא וסבתא.

פירושו של התנאי השלישי: הנכד עשוי להיות זכאי למזונות רק במקרה שהורהו אינו מפרנסו במידה סבירה, או מבן משפחה אשר קודם לסב ו/או לסבתא ברצף חיוב המזונות. כך למשל, הרוי האב הם הבאים בתור בחיוב המזונות לאחר האב עצמו, ולא הורי האם.

הנטל להוכחת קיומם של תנאים אלו מוטל על התובעים. בפסק דין של השופטת מקייס משנת 2001 נקבע במקרה של שני נערים בני 13 ו - 17 שאביהם הפסיק לשלם מזונותיהם בגין מחלה קשה ומצב כלכלי קשה, כי הוריו, אשר מצב הכלכלי היה יציב, ישאו במזונות נכדיהם במקום האב. בפסק דין נוסף משנת 2005, בו נכד תבע את סבו וסבתו למזונות בשל חוסר תפקודה של אימו עקב הגירושין מאביו. הסבים, אשר מצבם הכלכלי היה רעוע, חויבו ב - 40% ממזונות הילד, ואילו אביו, אשר מתקיים מקצבת הביטוח הלאומי חוייב ב - 60%.

אחד מחידושיו של החוק למניעת אלימות במשפחה, היא האפשרות לפנות לביהמ"ש לנוער בבקשה להרחיק את התוקפן (ולא את הילד) מהבית במקרה של אלימות כלפי ילדים בתוך המשפחה. בכלי זה לרוב ישתמשו פקידי סעד, אשר דווח להם על מקרה אלימות כלפי ילדים, ושההורה השני שותק ומסרב לנקוט הליכים להוצאת ההורה התוקפן מהבית. ביהמ"ש רשאי לקבוע כי הבקשה למתן צו הגנה היא קנטרנית, כלומר מטרותיה אינן כשרות, ורשאי להטיל על הצד שביקש את הצו, הוצאות ופיצוי למי שנפגע מהבקשה.

נפקות משפטית לעזיבת האישה את הבית

אישה אשר עוזבת את הבית בשל אלימות, אינה מאבדת את זכותה למזונות ולמדור (הוצאות מגורים).

הרחקת ילד תוקפן מהבית

צו ההרחקה לא נועד רק להגן על ילדים מפני הוריהם אלא גם על הורים מפני ילדיהם. בתמ"ש _____ פסק כב' הש' ______, כי ילד אשר הפך את חייה של אימו לבלתי אפשריים ואף היכה אותה, יורחק מביתה של אימו
החוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א – 1991, אשר נכנס לתוקפו ביום 28 ביוני 1991, נועד לעגן את גישתה הבלתי מתפשרת של מערכת המשפט בישראל, כלפי גילויי אלימות מכל סוג שהוא, במסגרת המשפחתית. החוק מקנה לקורבן הנפגע כלי להגן על עצמו והוא צו הגנה מהתוקף.
מטרת מתן צו ההגנה, הינו לתת סעד מהיר ומיידי, ועל כן ניתן להגיש בקשה זו במעמד צד אחד (כשרק הקורבן מופיע בפני ביהמ"ש ולא נדרש דיון בו משתתף גם התוקף).

1. צו הגנה – סעיף 2 לחוק קובע כי ביהמ"ש רשאי לתת צו האוסר מס' דברים

א. כניסה לדירה, בה מתגורר בן משפחתו או להימצא בתחום מרחק מסוים מאותה דירה, אף
אם יש לו זכות כלשהי בה.

ב. הטרדה של בן משפחתו בכל דרך ובכל מקום.

ג. הפעלה בכל דרך המונעת או מקשה על שימוש בכנס המשמש בדין את בני משפחתו, אך אם יש לו זכות כלשהיא בנכס.

ד. נשיאה או החזקה של נשק. צו זה ניתן להגיש בבביה"ש השלום ו/או בבתי המשפט לענייני משפחה, ו/או בבתי הדין הרבניים. כאשר בן המשפחה האלים משתייך לכוחות הביטחון (שוטר ו/או חייל ו/או איש שירות בתי הסוהר ו/או שירות הביטחון הכללי), רשאי ביהמ"ש להציב תנאים לנשיאת נשק המוגבלים רק לצורך מילוי תפקידו.

צו זה ינתן אם יתקיימו שני תנאים: זמן סמוך לפני הגשת הבקשה, נהג איש כוחות הביטחון באלימות בבן משפחתו, או ביצע בו עבירת מין, או שהתנהגותו נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבני משפחתו או שהוא עלול לבצע בו עבירת מין. משניתן צו ההגנה, יקבע דיון במעמד שני הצדדים (הקורבן והתוקף) בפני ביהמ"ש, לכל המאוחר תוך שבעה ימים. לאחר קיום הדיון רשאי ביהמ"ש לבטל את צו ההגנה, להאריכו, וכל זאת, גם אם הצד התוקף אף לא התייצב לדיון. בכל מקרה, הצו לא יוארך ליותר משישה חודשים מצטברים.

במקרים מיוחדים בהם ביהמ"ש רואה צורך בכך, ביהמ"ש רשאי לצוות על מח' הרווחה להכין תסקיר בכתב בנוגע לצו ההגנה ולתת המלצות טיפוליות. אף אם בעניינם של הצדדים (הקורבן, התוקף, או בני משפחתם) מתקיימים הליכים משפטיים בביהמ"ש אחר, הדבר לא יהווה מחסום דיוני בפני המבקש צו הגנה, והוא יוכל להגיש בקשה לצו הגנה בכל אחד מבתי המשפט המצויינים לעיל.

בקשה לצו הגנה יכול שתוגש על ידי:

1. בן משפחה: בן זוג, ידוע בציבור, הורה, בן זוג של הורה, צאצא, צאצא של בן זוג, אח/אחות, גיס/ גיסה, דוד/דודה.

2. מי שאחראי על חינוכו/שלומו/מחייתו/בריאותו של קטין או חסר ישע הדר עימו.

3. היועץ המשפטי לממשלה או נציגו

4. פקיד סעד (עובד מח' הרווחה) אשר מונה על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה) משנת

כיום רווח יותר ויותר הסדר של "משמורת משותפת", על פיו, זמנו של הילד יתחלק באופן שווה, פחות או יותר, בין ביתם של שני הוריו. הסדר זה הינו פרי מאבקם של אבות רבים, לקרוא תיגר על ה"הגמוניה" הנשית בעניין המשמורת על הילדים, ושאיפתם להוות חלק חשוב יותר בחיי צאציהם. מבחינה זו ניתן לומר, כי גישת המשמרות המשותפת, סותרת אף את חזקת הגיל הרך. למעשה, ההכרה בחשיבות של קשר חזק של ילדים עם אבותיהם, יחד עם מגמת השוויון שחלה במעמד האישה ובדפוסי יציאתן של נשים ואמהות לעבודה, הגבירו את תופעת משמרות המשותפת. ביהמ"ש, בבואו לפסוק בעניין משמורת, יבחן ראשית חכמה את טובת הילד. טובה זו, נגזרת פעמים רבות מתזכיר מח' הרווחה, בדבר הקשר של הילד עם שני הוריו וחשיבות קשר זה עבור התפתחותו התקינה, שלומו הגופני והנפשי של הילד, וזכותו שלא להפגע. טובתו של הילד בספרות ובפסיקה פורשה כזכותו של הילד לבית אוהב ויציב, המאפשר אחזקתו, חינוכו, וקשר מתמשך עם ההורה שאינו בעל המשמרות בילד. הגורם החשוב בעניין מסוגלתם של ההורים להיות הורים טובים, הוא היכולת להבטיח סביבה רגשית כלכלית וחברתית יציבה עבור הילד. מכאן ברור הוא, שהורים גרושים אשר אינם מצליחים לספק סביבה רגשית חברתית יציבה, למשל הורים המסיטים זה כנגד זה, אינם יכולים לעמוד בקרטריונים למשמרות משותפת. הורים אשר מצליחים להתגבר על הכעסים ביניהם ומשתפים פעולה בנוגע לחלוקת זמנם של הילדים ביניהם, מתוך הבנה בחשיבות הקשר ההדדי של הילדים עם ההורה השני, מפחיתים את כאב הגירושין עבור הילדים. זאת מתוך התפיסה כי במצב בו אין משמורת משותפת, מאבד הילד את הדרכתו ותמיכתו הרגשית של ההורה הלא משמורן. משמורת משותפת תתאפשר אם כך, במקרה בו ההורים מקיימים קשר יציב והגיוני ואינם נלחמים זה בזה, ובפרט לא על גבם של ילדיהם. תנאי נוסף למשמרות משותפת, היא ששני ההורים יגורו זה לידי זה, כדי שהילד לא יאלץ לנתק עצמו משגרת חייו, ביה"ס והחברים, בכל פעם שיסע לבית ההורה השני.

במקרים של פירוד בין בני זוג כשהמשמורת נקבעת אצל אחד מבני הזוג, לרוב נקבעים הסדרי ראייה עבור הצד שאינו משמורן במסגרת הסכם הגירושין. בהעדר הסכמה, יבקש ביהמ"ש תסקיר מח' הרווחה אשר ימליץ על הסדרי ראייה מתאימים בין ההורה הלא משמורן לבין ילדיו. הסדרי הראייה הרחבים הסטנדרטים כוללים שהות של הילדים בבית ההורה שאינו משמורן פעמיים בשבוע כולל לינה באמצע השבוע, ובילוי משותף כל סופ"ש שני.

קרא עוד...

לאחרונה המליצה ועדת שניט, שבמצב של פירוד בין ההורים, לא תחול אוטומטית חזקת הגיל הרך, מתוך תפיסה כי בחברה שוויונית ומודרנית, גדל חלקו של האב באחריות הטיפולית לגידול הילדים. הועדה המליצה על תיקון סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בדבר חזקת הגיל הרך כך שבמקרה של פירוד בין ההורים, האופציה המעשית שאב ישא במשמורת ילדיו תיבחן ברצינות. המצדדים בתיקון החוק גורסים כי חזקת הגיל הרך מנציחה את הפטרנליזם והשובינזם הגברי ואת מעמדה של האישה כעקרת בית, וכי זוהי תפיסת עולם המבקשת שוויון הזדמנויות מלא. לדעת המצדדים בתיקון החוק, אישה הנדרשת לגדל את ילדיה באופן בלעדי אינה פנויה לפיתוח קרירה ולהאבק על זכויותיה לשוויון. אישה כזו עשויה שלא להיות אם טובה לילדיה שכן תהיה חסרת סיפוק מקצועי. בהנצחת מעמד האם כמשמורנית יחידה, תהא דרכה של האישה לשוויון ארוכה יותר ואף בלתי אפשרית. לבסוף טוענים המצדדים כי אין עוד צורך בחזקת הגיל הרך, שכן עקרון טובת הילד הוא המבחן הראוי להכרעה בסכסוכי משמורת, בכל גיל. אין כל נפקות למגדר ההורה המשמורן. תיקון החוק יאפשר לבתי המשפט לשקול ברצינות, אצל מי משני ההורים מומלץ כי הילדים יהיו, ועל מי משניהם חל עול גדול יותר מבחינת הוצאות גידולם.

מרבית תיקי המשפחה וסוגיות המשמורת נחתמים בהסכמת הצדדים, באשור ביהמ"ש. בהיעדר הסכמה, ביהמ"ש יכריע על פי טובת הקטין (ס' 25 לחוק הכשרות). סעיף זה קובע את "חזקת הגיל הרך" – לפיה ילד עד גיל 6 יועבר למשמורת אימו, אלא אם כן ניתן לסתור את החזקה ולהוכיח שהאם אינה ראויה. ניתן לסתור את החזקה בשתי דרכים: האחת, העדר מסוגלות הורית של האם – המדובר בנסיבות קיצוניות, שעל בסיס ממצאים, עובדות וחוו"ד מקצועיות, נקבע שהאם נטולת מסוגלות בסיסית לגדל את הילד – נרקומנית, אלכוהוליסטית, אלימה וכד'. במקרה זה האם לא מאבדת את האפוט' שלה, אך מאבדת את החזקה על הילד. השנייה, עקרון טובת הילד - נעדיף את חזקתו של האב, כשטובת הילד שתצמח מכך עולה על זו על טובתו באם יחיה עם האם. נדרשת עדיפות משמעותית, גם אם האם כשירה כהורה. "חזקת הגיל הרך" חלה רק על ילדים עד גיל 6, אולם הנטייה של ביהמ"ש היא שלא לפצל ולהפריד בין אחים, כך שאם יש ילד אחד מתחת לגיל 6, גם הילדים הבוגרים יותר ישארו בחזקת אימם. כמו כן, ביהמ"ש ישתדל לשמור על המשכיות בטיפול ההורי, כך למשל אם הורים לילד בן 3 מתגרשים והילד נשאר במשמורת אימו, ביהמ"ש לא ימהר להיעתר לתביעתו של האב אחרי מס' שנים למשמורת. יתרונו של ההסדר הוא בכך שהוא מנטרל זירת סחטנות. קיים חשש שגבר שלא רוצה משמורת על הילדים, אך רוצה להוזיל לעצמו עלויות, תובע חזקה על הילדים כדי לאלץ את האישה לוותר על תביעותיה למען חזקה בילדים. קיימת טענה שחזקה היוצרת כלל מנחה, יש לה ערך. היא מונעת סכסוכים ופגיעה רגשית בילדים.

חוק הכשרות המשפטית והאופרופסות (סעיף 14) וחוק שיווי זכויות האישה (סעיף 3) קובעים ששני ההורים הם האופוט' של ילדיהם. האפוט' אמון על קבלת החלטות משמעותיות בעבור הילד, כגון, מקום המגורים, כיצד יתחנך וכדומה. שאלת הסטטוס של ההורים (נשואים, פרודים) אינה מהווה עניין שאמור להשפיע על האפוט'. כלומר, גם אם אחד הצדדים מקבל משמורת על הילד המשותף, ובפועל הוא לוקח חלק יותר משמעותי בחייו של הילד, להורה השני זכות וחובה להיות שותף בהחלטות משמעותיות בנוגע לחייו של הילד. החלטות משמעותיות הינן למשל מעבר לחבל ארץ אחר, למדינה אחרת, שאלת אופי החינוך (חילוני, דתי, פרטי), טיפולים רפואיים וכדומה. עם זאת, במקרים דחופים בהם אחד ההורים נמצא עם הילד, הוא רשאי לקבל החלטה גם מבלי לשתף את השני.

במצב של פרידת ההורים, מתעוררות, מטבע הדברים, מחלוקות ביניהם לגבי עתידו של הילד. ס' 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע, שבמקרים בהם צצות מחלוקות בלתי ניתנות לפתרון, ההכרעה תעשה ע"י ביהמ"ש, בהתאם לעקרון "טובת הילד". כלומר, בהכרעות הנוגעות לילד, צרכיו, זכויותיו ואף רצונותיו, העקרון המוביל אינו טובתם או משאלות ליבם של הוריו, כי אם טובתו שלו בלבד. ביהמ"ש יטה אוזן לצרכי ההורים שכן הורה מסור אינו בהכרח הורה מיוסר... אם כי משקלם בקבלת ההכרעה, לא יהיה רב. סיבה נוספת המצדיקה את ההתחשבות בטובתו האמיתית והאובייקטיבית של הילד היא האופן בו במקרים רבים, הורים משתמשים בעקרון "טובת הילד" כדי להצדיק את האינטרסים שלהם.

עקרון טובת הילד הינו עיקרון פטרנליסטי, הדבר בא לידי ביטוי בפסיקות בתי המשפט. ישנה תפיסה כיום הגורסת כי עקרון טובת הילד גובר על עקרון זכויות הילד. הדבר עולה גם מהאמנה הבינ"ל לזכויות הילד .


פרטי התקשרות

כתובת:
נירים 3, ת"א
טלפון:
03-6361775
למקרים דחופים:
054-5500087
פקס:
03-6361799