חזקת הגיל הרך

מרבית תיקי המשפחה וסוגיות המשמורת נחתמים בהסכמת הצדדים, באשור ביהמ"ש. בהיעדר הסכמה, ביהמ"ש יכריע על פי טובת הקטין (ס' 25 לחוק הכשרות). סעיף זה קובע את "חזקת הגיל הרך" – לפיה ילד עד גיל 6 יועבר למשמורת אימו, אלא אם כן ניתן לסתור את החזקה ולהוכיח שהאם אינה ראויה. ניתן לסתור את החזקה בשתי דרכים: האחת, העדר מסוגלות הורית של האם – המדובר בנסיבות קיצוניות, שעל בסיס ממצאים, עובדות וחוו"ד מקצועיות, נקבע שהאם נטולת מסוגלות בסיסית לגדל את הילד – נרקומנית, אלכוהוליסטית, אלימה וכד'. במקרה זה האם לא מאבדת את האפוט' שלה, אך מאבדת את החזקה על הילד. השנייה, עקרון טובת הילד - נעדיף את חזקתו של האב, כשטובת הילד שתצמח מכך עולה על זו על טובתו באם יחיה עם האם. נדרשת עדיפות משמעותית, גם אם האם כשירה כהורה. "חזקת הגיל הרך" חלה רק על ילדים עד גיל 6, אולם הנטייה של ביהמ"ש היא שלא לפצל ולהפריד בין אחים, כך שאם יש ילד אחד מתחת לגיל 6, גם הילדים הבוגרים יותר ישארו בחזקת אימם. כמו כן, ביהמ"ש ישתדל לשמור על המשכיות בטיפול ההורי, כך למשל אם הורים לילד בן 3 מתגרשים והילד נשאר במשמורת אימו, ביהמ"ש לא ימהר להיעתר לתביעתו של האב אחרי מס' שנים למשמורת. יתרונו של ההסדר הוא בכך שהוא מנטרל זירת סחטנות. קיים חשש שגבר שלא רוצה משמורת על הילדים, אך רוצה להוזיל לעצמו עלויות, תובע חזקה על הילדים כדי לאלץ את האישה לוותר על תביעותיה למען חזקה בילדים. קיימת טענה שחזקה היוצרת כלל מנחה, יש לה ערך. היא מונעת סכסוכים ופגיעה רגשית בילדים.